בספרו "מדינת היהודים", הרצל התייחס לכתיבת החוקה כצעד משפטי ראשון, של המהלך ההיסטורי לחידוש הקיום המדיני של העם היהודי בארצו. "אחת הוועדות הגדולות אשר לחברה למנות תהיה מועצת המשפטנים של המדינה. לתפקידם לכתוב את החוקה הטובה והמודרנית ביותר שאפשר", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 102, הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997. בתורת המשפט החוקתי המודרני, החוקה מוגדרת כמערכת חוקים עליונה של המדינה, מקור לסמכות, האחראית לעיצוב דמותו המדינית של העם, ולקביעת סדר חברתי, תרבותי וכלכלי של המדינה, לטובת הכלל. בחזון של הציונות הפוליטית, אשר הוקמה על ידי הרצל, נקבעו שלושה עקרונות, המתייחסות לאופייה וזהותה של המדינה היהודית, והן :
1. הקמתה מחדש של המדינה היהודית, בתוך דמות פוליטית של העם היהודי.
"הרעיון אשר הנני מקדם בכתב יד זה הינו מאוד עתיק : הקמתה מחדש של המדינה היהודית", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 14 הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997.
2. שמירת יחודו הלאומי של העם היהודי.
"יחודו של העם היהודי אינה יכולה, אינה רוצה ואינה צריכה להעלם", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 24, הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997.
3. קליטת עלייה נרחבת לקץ האנטישמיות.
"לאחר יציאתם של היהודים, לא יהיו קשיים כלכליים, ואפילו משברים ורדיפות, אלא תתחיל תקופת שגשוג לארצות עזיבתם ... העלייה תתבצע באופן הדרגתי, ללא הפרעות ותחילתה תהיה הקץ של האנטישמיות", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 27, הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997. מדובר על שלושה עקרונות אשר מהוות עקרונות חוקתיות, אשר יעדיהן לקשור את גורלו של העם היהודי לגורלה של המדינה היהודית. להבנתו של הרצל, מדינה יהודית, בעלת חוקה המבוססת בעקרונות לעיל, תביא לקץ האנטישמיות, כי בהתאם להשקפותיו, האנטישמיות המודרנית נובעת מחוסר הנורמליזציה המדינית של העם היהודי. השאלה העקרונית היא, מהי "הנורמליזציה המדינית של העם היהודי" ? התשובה היא : "הנורמליזציה המדינית של העם היהודי", פירושו של דבר, שחזור עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, על בסיס התקדים ההיסטורי בממלכות ישראל ויהודה התנ"כיות, ככתות במגילת העצמאות : "בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו ... המדינית". כפי שהרצל מציין, בספרו "מדינת היהודים", לחזון של הציונות הפוליטית "להקים מחדש" את המדינה היהודית, בתוך דמות פוליטית של העם היהודי, וזאת מבלי לפגוע בייחודו הלאומי, תוך כדי קשירת גורלם של יהדות הגולה לגורל המדינה. דבר זה ניתן להגשים, בפועל, רק באמצעות שחזור השייכות הלאומית למדינה היהודית, על בסיס השייכות האזרחית אליה, בהתאם להצעת סעיפי החוקה בזיקה לחוק השבות, כמפורטת לעלן. הינה עובדה כי, עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, בתקופה שקדמה לגלות, הייתה קשורה לעצם מהותו כעם מדיני, כאשר בספר עזרא, פרק ב', פסוק א', ובספר נחמיה, פרק ז', פסוק 6, היהודים מוגדרים כ"בני המדינה" היהודית. תורת המשפט החוקתי המודרני מלמדת לנו כי, מבחינה סוציולוגית-משפטית, העם מהווה את הלאום, בתוך מרכיב אנושי פנימי של המדינה. כך, העם היהודי צריך להוות עם של מדינת ישראל, באותה מידה שהעם האנגלי הוא עם של בריטניה. בהתאם לתורת המשפט החוקתי המודרני, אין עם שאינו ממלכתי. לכל העמים המיוצגים באו"ם - ארגון האומות המאוחדות, מדינות המייצגות אותם. הקמתה מחדש של המדינה היהודית בשנת 1948, לא-הביאה, מחוסר חוקה, לשחזור עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, מחוסר הגדרתו המשפטית-החוקתית כעם ממלכתי. כהשלכה מכך, חלה חוסר התגבשותו של העם היהודי כמרכיב אנושי פנימי של המדינה היהודית. היסודות ההיסטוריות, הסוציולוגיות והמשפטיות, המפורטות לעלן, מוכיחות כי "העם היהודי כן שייך למדינת ישראל, וכי למדינת ישראל לגיטימציה קיומית במהותו ההיסטורית של העם היהודי כעם ממלכתי". בהתאם למרצה למשפט חוקתי מאיראלס טאישאירה, בספרו "קורס למשפט חוקתי", המאורגן והמעודכן על ידי המרצה למשפט חוקתי מריה גרסיה, הוצאה לאור פוראנסה אוניברסיטריה, סאו פאולו, ברזיל, 1991, עמודים 546 עד 547 : מהמובן הסוציולוגי, השייכות הלאומית מהווה את השייכות לקבוצה לאומית מסוימת, כלומר ל"לאום" מסוים, בו נכללים לא רק מרכיבים אתניים, אלא גם רוחניים, כגון : שפה, דת, מנהגים, מסורת, רגשות, וכו'. הכינוי לאום אינו מתייחס רק לבני הלאום הנמצאים מיושבים בעת כלשהו בטריטוריה של המדינה (העם), אלא מתייחס גם לדורות הקודמות, סבלותיהן, תהילותיהן, ציפיותיהן, וכל המורשת הרוחנית שהעבירו לדורות הנוכחיות, וגם לדורות הבאות, אשר יורשו את אותה מורשת, ויעשירו אותה עם הישגים חדשים חומריים ורוחניים. לכן, שייכות לאומית מהמובן הסוציולוגי, תהיה הייחוס הרוחנית לשייכות ללאום ... מהמבט המשפטי, המעניין אותנו, ניתן להגדיר את השייכות הלאומית על פי דבריו של פונטאס דה מיראנדה, כ"ייחוס פוליטי-משפטי, של המשפט הציבורי הפנימי, העושה מהאדם מרכיב של הממד האנושי של המדינה". ממד אנושי של המדינה הוא המרכיב האנושי של המדינה, כלומר הלאום. כפי שידוע לנו, למדינה שלושת מרכיבים : החומרי – הטריטוריה, האנושי – הלאום, ומשפטי – הריבונות, הסמכות העליונה להגדרה פוליטית עצמית. שייכות לאומית, יש להוסיף, הינו מעמד של האדם המהווה חלק של הלאום, מרכיב של הלאום, ולכן, בעקיפין, מרכיב של המדינה עצמה, אשר מהווה את הלאום המאורגן באופן משפטי. בהתאם למרצה למשפט חוקתי סאלסו ריבאירו בסטוס, בספרו "מילון למשפט חוקתי", הוצאה לאור סראיבה, סאו פאולו, ברזיל, 1994, עמודים 151 עד 152 : העם מהווה את קבוצת בני אנוש השייכים למדינה – הינו מרכיבה האנושי. העם נמצא מחובר למדינה באמצעות הייחוס המשפטי של השייכות הלאומית ... מה שמגדיר האים מישהו שייך או לא-שייך לעם של המדינה הינו המשפט, בצורה כי המדינה היא ריבונית כדי לקבוע את אלה שהיא תכיר כבני הלאום אותו היא מייצגת במישור הבינלאומי. המשפט החוקתי המודרני מתייחס אל העם ואל הלאום כמרכיבים פנימיים של המדינה, כאשר העם מהווה את קבוצת בני הלאום בהווה, מקבלי החלטות פוליטיות, וכאשר הלאום מבטא את העם מהפרספקטיבה ההיסטורית, המגשר עבר, הווה ועתיד, במודעות הקולקטיבית, בהיבטיו התרבותיים. בהתאם למרצה למשפטים מנואל גונסאלווס פאחיירה פיליו, בספרו "התייחסות לחוקה הברזילאית", הוצאה לאור סראיבה, סאו פאולו, ברזיל 1983, עמודים 93 עד 94, מגבש את ההגדרות של כינוים שייכות לאומית, עם, מדינה ואזרחות, כדלקמן : השייכות הלאומית מהווה את הייחוס המשפטי אשר מגבש את האדם ב"עם", בתוך מרכיב אנושי של המדינה. הכינוי שייכות לאומית נובע מהכינוי לאום, אשר מבחינה סוציולוגית מתייחס לעדה הטבעית, המגובשת על ידי הביטים משותפים אובייקטיביים (שפה, דת) וסובייקטיביים (רגשות). המדינה המודרנית קשורה ללאום, בתוך מדינת-לאום, דבר הנובע מהעיקרון הלאומים, על פיו לכל לאום להתארגן כמדינה עצמאית ... מסיבה זאת, המעמד של בן העדה הלאומית, המעמד של בן הלאום, מתארת את מעמד של בן המרכיב האנושי של המדינה, הוא העם ... הלקסיקון המשפטי המודרני מבדיל בין האזרח לבין בן הלאום. אזרח הינו מי שנענה מזכויות פוליטיות. בהתאם לתיאוריה כללית מדינתית סעיד מלוף, ספרו "תיאוריה כללית מדינתית", הוצאה לאור סראיבה, מהדורה 21, סאו פאולו, ברזיל, 1991, 23 עד 25 : ... הגרעין הבסיסי של המדינה הינו לאומי, אשר באופן מאפייני מהווה איחוד האתני. כך קמו המדינות העתיקות והמסורתיות, כגון ישראל, רומא, יוון, סין, וכו', אשר התפתחו כיחידות פוליטיות בשלבים שונים ועקביים של ההתפתחות הלאומית : משפחה, שבט, עיר ומדינה ... הטריטוריה הינה הבסיס הפיסית, הממד הגיאוגרפי של הלאום, בו מתבצע ארגונו המשפטי. ככתוב במגילת העצמאות : בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכו את חירותו המדינית ... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. דברי מגילת העצמאות, כמצוינים לעיל, מביאים אותנו למסקנה כי הגלות מהווה מצב של אנומליה לקיומו של הלאום היהודי וכי מהותו של הלאום היהודי להוות מרכיב אנושי של המדינה היהודית, מעולם חלף ממודעותו ההיסטורית. את העיקרון הזה נמצא בתפילה היהודית : "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו. וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה', מקבץ נידחי עמו ישראל". לאור האמור לעיל, היהדות שמרה על מהותו של הלאום היהודי כלאום-טריטוריאלי, הקשור באופן יסודי לארץ-ישראל, כאשר לעם ישראל בארץ-ישראל להוות את מרכיבה האנושי של המדינה היהודית, ככתוב במגילת העצמאות : לזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי ... על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל. השימוש בביטוים "להקים מחדש" ו"חידוש המדינה היהודית" מתארת את מטרתה של הציונות להביא לתקומת המדינה היהודית, המהווה את דמותו הפוליטי של הלאום היהודי, כאשר העם היהודי, למרות הגלות, שמר על מהותו כלאום עברי, במובן הטריטוריאלי. מדובר על עמדה פוליטית המשקפת עיקרון של תורת המשפט הבינלאומי ציבורי, בדבריו של המרצה למשפט בינלאומי ציבורי ד"ר ז'וזה דלמו פאירבנקס בלפור דה מטאוס, בספרו "מדריך למשפט בינלאומי ציבורי", הוצאה לאור אדוק סראיבה, 1979, עמוד 189, על פיו : המדינה הנעלמת יכולה לקום לתחייה. פולין איבדה את השריד האחרון של טריטוריה חופשית בשנת 1795. מנהיגה, קוזיוסקו, כאשר נפל בקרב אמר "סוף פולין". אך היא הופיע מחדש תחת הנהגתו של פרדסקי, בשנת 1918 ... הציונים יכולים להכיר במדינתם (מדינת ישראל) כתחייתן של ממלכות יהודה וישראל התנ"כיות, למרות השינוי של הגבולות הטריטוריאליות.
1. הקמתה מחדש של המדינה היהודית, בתוך דמות פוליטית של העם היהודי.
"הרעיון אשר הנני מקדם בכתב יד זה הינו מאוד עתיק : הקמתה מחדש של המדינה היהודית", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 14 הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997.
2. שמירת יחודו הלאומי של העם היהודי.
"יחודו של העם היהודי אינה יכולה, אינה רוצה ואינה צריכה להעלם", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 24, הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997.
3. קליטת עלייה נרחבת לקץ האנטישמיות.
"לאחר יציאתם של היהודים, לא יהיו קשיים כלכליים, ואפילו משברים ורדיפות, אלא תתחיל תקופת שגשוג לארצות עזיבתם ... העלייה תתבצע באופן הדרגתי, ללא הפרעות ותחילתה תהיה הקץ של האנטישמיות", מדינת היהודים, ת. הרצל, עמ' 27, הוצאה לאור של הקונסוליה הכללית לישראל בסאו פאולו, 1997. מדובר על שלושה עקרונות אשר מהוות עקרונות חוקתיות, אשר יעדיהן לקשור את גורלו של העם היהודי לגורלה של המדינה היהודית. להבנתו של הרצל, מדינה יהודית, בעלת חוקה המבוססת בעקרונות לעיל, תביא לקץ האנטישמיות, כי בהתאם להשקפותיו, האנטישמיות המודרנית נובעת מחוסר הנורמליזציה המדינית של העם היהודי. השאלה העקרונית היא, מהי "הנורמליזציה המדינית של העם היהודי" ? התשובה היא : "הנורמליזציה המדינית של העם היהודי", פירושו של דבר, שחזור עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, על בסיס התקדים ההיסטורי בממלכות ישראל ויהודה התנ"כיות, ככתות במגילת העצמאות : "בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו ... המדינית". כפי שהרצל מציין, בספרו "מדינת היהודים", לחזון של הציונות הפוליטית "להקים מחדש" את המדינה היהודית, בתוך דמות פוליטית של העם היהודי, וזאת מבלי לפגוע בייחודו הלאומי, תוך כדי קשירת גורלם של יהדות הגולה לגורל המדינה. דבר זה ניתן להגשים, בפועל, רק באמצעות שחזור השייכות הלאומית למדינה היהודית, על בסיס השייכות האזרחית אליה, בהתאם להצעת סעיפי החוקה בזיקה לחוק השבות, כמפורטת לעלן. הינה עובדה כי, עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, בתקופה שקדמה לגלות, הייתה קשורה לעצם מהותו כעם מדיני, כאשר בספר עזרא, פרק ב', פסוק א', ובספר נחמיה, פרק ז', פסוק 6, היהודים מוגדרים כ"בני המדינה" היהודית. תורת המשפט החוקתי המודרני מלמדת לנו כי, מבחינה סוציולוגית-משפטית, העם מהווה את הלאום, בתוך מרכיב אנושי פנימי של המדינה. כך, העם היהודי צריך להוות עם של מדינת ישראל, באותה מידה שהעם האנגלי הוא עם של בריטניה. בהתאם לתורת המשפט החוקתי המודרני, אין עם שאינו ממלכתי. לכל העמים המיוצגים באו"ם - ארגון האומות המאוחדות, מדינות המייצגות אותם. הקמתה מחדש של המדינה היהודית בשנת 1948, לא-הביאה, מחוסר חוקה, לשחזור עיצוב דמותו המדינית של העם היהודי, מחוסר הגדרתו המשפטית-החוקתית כעם ממלכתי. כהשלכה מכך, חלה חוסר התגבשותו של העם היהודי כמרכיב אנושי פנימי של המדינה היהודית. היסודות ההיסטוריות, הסוציולוגיות והמשפטיות, המפורטות לעלן, מוכיחות כי "העם היהודי כן שייך למדינת ישראל, וכי למדינת ישראל לגיטימציה קיומית במהותו ההיסטורית של העם היהודי כעם ממלכתי". בהתאם למרצה למשפט חוקתי מאיראלס טאישאירה, בספרו "קורס למשפט חוקתי", המאורגן והמעודכן על ידי המרצה למשפט חוקתי מריה גרסיה, הוצאה לאור פוראנסה אוניברסיטריה, סאו פאולו, ברזיל, 1991, עמודים 546 עד 547 : מהמובן הסוציולוגי, השייכות הלאומית מהווה את השייכות לקבוצה לאומית מסוימת, כלומר ל"לאום" מסוים, בו נכללים לא רק מרכיבים אתניים, אלא גם רוחניים, כגון : שפה, דת, מנהגים, מסורת, רגשות, וכו'. הכינוי לאום אינו מתייחס רק לבני הלאום הנמצאים מיושבים בעת כלשהו בטריטוריה של המדינה (העם), אלא מתייחס גם לדורות הקודמות, סבלותיהן, תהילותיהן, ציפיותיהן, וכל המורשת הרוחנית שהעבירו לדורות הנוכחיות, וגם לדורות הבאות, אשר יורשו את אותה מורשת, ויעשירו אותה עם הישגים חדשים חומריים ורוחניים. לכן, שייכות לאומית מהמובן הסוציולוגי, תהיה הייחוס הרוחנית לשייכות ללאום ... מהמבט המשפטי, המעניין אותנו, ניתן להגדיר את השייכות הלאומית על פי דבריו של פונטאס דה מיראנדה, כ"ייחוס פוליטי-משפטי, של המשפט הציבורי הפנימי, העושה מהאדם מרכיב של הממד האנושי של המדינה". ממד אנושי של המדינה הוא המרכיב האנושי של המדינה, כלומר הלאום. כפי שידוע לנו, למדינה שלושת מרכיבים : החומרי – הטריטוריה, האנושי – הלאום, ומשפטי – הריבונות, הסמכות העליונה להגדרה פוליטית עצמית. שייכות לאומית, יש להוסיף, הינו מעמד של האדם המהווה חלק של הלאום, מרכיב של הלאום, ולכן, בעקיפין, מרכיב של המדינה עצמה, אשר מהווה את הלאום המאורגן באופן משפטי. בהתאם למרצה למשפט חוקתי סאלסו ריבאירו בסטוס, בספרו "מילון למשפט חוקתי", הוצאה לאור סראיבה, סאו פאולו, ברזיל, 1994, עמודים 151 עד 152 : העם מהווה את קבוצת בני אנוש השייכים למדינה – הינו מרכיבה האנושי. העם נמצא מחובר למדינה באמצעות הייחוס המשפטי של השייכות הלאומית ... מה שמגדיר האים מישהו שייך או לא-שייך לעם של המדינה הינו המשפט, בצורה כי המדינה היא ריבונית כדי לקבוע את אלה שהיא תכיר כבני הלאום אותו היא מייצגת במישור הבינלאומי. המשפט החוקתי המודרני מתייחס אל העם ואל הלאום כמרכיבים פנימיים של המדינה, כאשר העם מהווה את קבוצת בני הלאום בהווה, מקבלי החלטות פוליטיות, וכאשר הלאום מבטא את העם מהפרספקטיבה ההיסטורית, המגשר עבר, הווה ועתיד, במודעות הקולקטיבית, בהיבטיו התרבותיים. בהתאם למרצה למשפטים מנואל גונסאלווס פאחיירה פיליו, בספרו "התייחסות לחוקה הברזילאית", הוצאה לאור סראיבה, סאו פאולו, ברזיל 1983, עמודים 93 עד 94, מגבש את ההגדרות של כינוים שייכות לאומית, עם, מדינה ואזרחות, כדלקמן : השייכות הלאומית מהווה את הייחוס המשפטי אשר מגבש את האדם ב"עם", בתוך מרכיב אנושי של המדינה. הכינוי שייכות לאומית נובע מהכינוי לאום, אשר מבחינה סוציולוגית מתייחס לעדה הטבעית, המגובשת על ידי הביטים משותפים אובייקטיביים (שפה, דת) וסובייקטיביים (רגשות). המדינה המודרנית קשורה ללאום, בתוך מדינת-לאום, דבר הנובע מהעיקרון הלאומים, על פיו לכל לאום להתארגן כמדינה עצמאית ... מסיבה זאת, המעמד של בן העדה הלאומית, המעמד של בן הלאום, מתארת את מעמד של בן המרכיב האנושי של המדינה, הוא העם ... הלקסיקון המשפטי המודרני מבדיל בין האזרח לבין בן הלאום. אזרח הינו מי שנענה מזכויות פוליטיות. בהתאם לתיאוריה כללית מדינתית סעיד מלוף, ספרו "תיאוריה כללית מדינתית", הוצאה לאור סראיבה, מהדורה 21, סאו פאולו, ברזיל, 1991, 23 עד 25 : ... הגרעין הבסיסי של המדינה הינו לאומי, אשר באופן מאפייני מהווה איחוד האתני. כך קמו המדינות העתיקות והמסורתיות, כגון ישראל, רומא, יוון, סין, וכו', אשר התפתחו כיחידות פוליטיות בשלבים שונים ועקביים של ההתפתחות הלאומית : משפחה, שבט, עיר ומדינה ... הטריטוריה הינה הבסיס הפיסית, הממד הגיאוגרפי של הלאום, בו מתבצע ארגונו המשפטי. ככתוב במגילת העצמאות : בארץ-ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ... לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכו את חירותו המדינית ... זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. דברי מגילת העצמאות, כמצוינים לעיל, מביאים אותנו למסקנה כי הגלות מהווה מצב של אנומליה לקיומו של הלאום היהודי וכי מהותו של הלאום היהודי להוות מרכיב אנושי של המדינה היהודית, מעולם חלף ממודעותו ההיסטורית. את העיקרון הזה נמצא בתפילה היהודית : "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו. וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה', מקבץ נידחי עמו ישראל". לאור האמור לעיל, היהדות שמרה על מהותו של הלאום היהודי כלאום-טריטוריאלי, הקשור באופן יסודי לארץ-ישראל, כאשר לעם ישראל בארץ-ישראל להוות את מרכיבה האנושי של המדינה היהודית, ככתוב במגילת העצמאות : לזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי ... על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל. השימוש בביטוים "להקים מחדש" ו"חידוש המדינה היהודית" מתארת את מטרתה של הציונות להביא לתקומת המדינה היהודית, המהווה את דמותו הפוליטי של הלאום היהודי, כאשר העם היהודי, למרות הגלות, שמר על מהותו כלאום עברי, במובן הטריטוריאלי. מדובר על עמדה פוליטית המשקפת עיקרון של תורת המשפט הבינלאומי ציבורי, בדבריו של המרצה למשפט בינלאומי ציבורי ד"ר ז'וזה דלמו פאירבנקס בלפור דה מטאוס, בספרו "מדריך למשפט בינלאומי ציבורי", הוצאה לאור אדוק סראיבה, 1979, עמוד 189, על פיו : המדינה הנעלמת יכולה לקום לתחייה. פולין איבדה את השריד האחרון של טריטוריה חופשית בשנת 1795. מנהיגה, קוזיוסקו, כאשר נפל בקרב אמר "סוף פולין". אך היא הופיע מחדש תחת הנהגתו של פרדסקי, בשנת 1918 ... הציונים יכולים להכיר במדינתם (מדינת ישראל) כתחייתן של ממלכות יהודה וישראל התנ"כיות, למרות השינוי של הגבולות הטריטוריאליות.